יפן
יונתן
יפן היתה הכי קשה עד כה. וגם לא ידעתי למה. היא מאיימת? עלי? לא. יש המון פרטים. באמת המון. ואינסוף המלצות ואינסטגרם. וגם כל דבר מתפרק לעוד תת דבר – אם ניו יורק מתפרקת לרובעים, ואז אזורים – נגיד הסוהו או צ׳לסי במנהטן, יפן מתפרקת לתתי אטומים – איזור, ואז רובע, ושם יש איזור של ארקייד – ובתוכו השניים הכי טובים, ואז לקומה השלישית ולא הראשונה. זה די מטריף.
ואז ההתניידות, מילא הרכבות קליע, אבל בעיר – ואיך צריך את הכרטיס מראש, ועל כל טלפון של כל ילד, ולהטעין ולבדוק איך הכי מהר להגיע בסאבווי או באובר או לא יודע מה.
ממש חוויתי אתגר מקצועי. ספארי, או טיול לפרו - זה נורא ברור – מתכננים את הרגעים היטב, מנקודה לנקודה, כל משפחה קצת אחרת – אבל התכנון המקדים והזמנת האלמנטים השונים הכרחית. אי אפשר סתם להסתובב בסרנגטי, יאכל אותך אריה.
יפן מרגישה כמו משהו שצריך לתכנן (וזה נכון). אבל בהרבה מובנים זה יותר דומה לפריז או ניו יורק. מגיעים ו״מסתובבים״. עם נגיעות של פעילויות – כמו קורס הכנת מקרונים (סושי), או תצפית מהוורלד טרייד סנטר (שיבויה). ובכל זאת, לפני הנסיעה שלנו הייתי ממש בלחץ ממה יהיה ואיך נדע לאן ללכת. שללתי מיד שזה עניין השפה והתרבות הזרה, חשבתי אולי באמת כי זה מגה-טיול לפחות 3 פעמים בהיקפו מביקור בפריז ובמקומות שלא היינו (ויש בזה מהאמת) – אבל אני חושב שבסופו של דבר העניין המרכזי הוא שיפן מרגישה כמו משהו שעושים פעם בחיים (או לפחות פעם אחת מונומנטלית כזו), ואילו פריז או לונדון - מקומות שיודעים שעוד נחזור אליהם, ולא חייבים להספיק הכל. הפומו הזה מייצר את מרבית הלחץ. במבט לאחור יכול להגיד שהוא לגמרי מיותר. משתי סיבות – (א) אין ספק שאפשר לתכנן בין שבוע לשבועיים שלא מפספסים בהם שום דבר, שכל יום הוא הרפתקה כיפית ומרגשת, שהכל כל הזמן ממש טעים, (כמעט) ברמה שעד היום שום דבר לא טעים לי כמו שהיה שם (ב) אין ספק שנחזור.
הכל היה מדהים כמו שאומרים שיהיה. יש פורמולה בסיסית שלדעתי אין מה להתחכם איתה יותר מדי, ועליה אפשר לבנות אלמנטים נוספים לפי העניין.
כל ההקדמה, שלא כמנהגי, נחוצה כי יפן באמת היתה קשה, מאיימת ומלחיצה – ועד שלא נסעתי וחוויתי בעצמי את האירוע, היה מאד קשה להבין את מקור הלחץ. ואחרי ההקמה הזו קופץ לסיפור המעשה –
מעשה שהיה כך היה. לבת מצווה של אלמה, הוריי הבטיחו לה טיול ליפן. הוא תוכנן לפסח (התקופה הכי יקרה לצד תקופת השלכת באוקטובר, אבל - הכי יפה, והכי נעימה גם.) ככל שהתקרבנו למועד היה ברור שלאור המצב הבטחוני זה לא יתאפשר. לי היה שבוע סקי מוזמן עם הבן בצרפת, וזה כל מה שרציתי. הייתי זקוק למנוחה, להיות בטבע. כשנפלה ההחלטה סופית שהוריי לא יטוסו – אלמה היתה שבורה. הוריי התעקשו שנסע כולם כמתנה מהם. והאמת – אף אחד לא היה נרגש מזה. אלמה רצתה טיול איתם, דותן ממש לא התלהב ממסע הכומתה (היינו צריכים לטוס דרך ונקובר וקוריאה בשלב הזה כי לא היו טיסות נורמליות), אני רציתי לסקי והדבר האחרון שרציתי זה לתכנן עוד טיול. ועוד כזה.
תום היה הראשון שהתרגש מהאפשרות. למרות שרצה מאד לטוס לסקי – האפשרות של יפן רגשה אותו מיד ואמר Hell Yeah!. אלמה התרצתה כי הבינה שזו הדרך היחידה לקיים את הטיול שכל כך חיכתה לו, דותן בשבילם מוכן לעשות הכל – ואז נותרתי אני, לתכנן את הטיול המרתיע הזה בתוך כמה ימים. ככל שהעמקתי כך עלה מפלס החרדה. האפשרויות, ההזמנות, התיאומים. זה הרגיש אינסופי.
יכול לומר שיותר מוצלח מזה לא יכול היה להיות. ללא ספק היה הטיול הכי כיף שעשינו עד היום. לדעת כולם.
ההחלטה להתחיל מאוסקה הייתה מעולה. אוסקה היא בירת אוכל, עיר חמודה עם שוק כיף – לא צריך שם יותר מיום-יומיים, אבל היא נחיתה מושלמת ליפן. אכלנו בשוק טונה טורו שכמוה לא היתה, חטפנו גיוזה בדרך אל עוגת הגבינה הרוטטת. ביקרנו במקדש וביתו של השוגון שנתן את הקונטקסט ההיסטורי להמשך הטיול (ממליץ מאד לקחת הדרכה ליום הראשון, זה גם עוזר עם האוריינטציה הראשונית). ביקרנו באקווריום כי מאד רצינו לראות כריש לוויתן (בביקור שלנו בקאבו הם עזבו את האיזור מוקדם ולא יצא לנו לשחות איתם, זה עוד יקרה). ואם חוזר על עצמי – זה רק כי זה נכון – הכל בא טוב. הכל טעים. הכל נעים. הכל יפה. כולם הרגישו מיד שאנחנו בחלום.
באוסקה יש המון כלי בית, והם מתפארים בסכיני שף מהמשובחות בעולם. כמובן שקנינו. וואלה? הסכינים הקרמיות שיש לנו בבית אוכלות אותה בלי מלח (מי שלא מכיר זה שוס), אבל – היא מאד יפה. לא יודע אם היה שווה את ה$200 – בטוח שקנינו במקום הנכון, אבל אולי צריך היה ללכת על משהו עוד יותר היי אנד. לעולם לא נדע.
המלון שלנו היה במקום הכי טוב בעיר- איזור נאמבה, קרוב להכל. הכל מושלם – כבר אמרתי?
למחרת ביקרנו ביוניברסל (חשוב מאד לקנות את הFast Pass מראש, זה לא כמו באמריקה שזה גורף. זה מתקנים מסויימים, בחבילות משונות, לפי שעות – זה משחק טטריס ששווה לנצח בו. זה לא יקר ומשנה את כל החוויה). לדיסני ליד טוקיו לא הלכנו. הקצבתי פארק אחד לילדים, ולגדולים יותר – יוניברסל זו הבחירה הנכונה.
גם התמונה המסורתית שלהם מתפקעים מצחוק ושלי צורח את חיי – צולמה.
בדרך מאוסקה לקיוטו, עצרנו בנארה. בירתה הראשונה של יפן, מקום משכנם של האיילים המשתחווים. באמת שאי אפשר לכתוב יותר שהכל היה מהמם ומושלם. אבל זה היה ככה – את האוכל לאיילים קונים בכניסה לפארק – חשוב (!) לא להאכיל את אלה שקרובים לשם. הם אורבים באגרסיביות למי שהרגע קנה מהקרקרים שלהם. לשמור בכיס ולהיזכר בזה חצי שעה אחרי. הם בכל העיר, ואלה שרחוקים מהמוכרים הרבה יותר בצ׳יל וכיף לתת להם. המקדש עם הבודה הענק שווה את ההמתנה בתור. בדרך חזרה לרכבת נכנסו לחור בקיר, ואכלנו את הבשר הכי טוב שאכלנו בימי חיינו (עד עצם היום הזה), ואז ממש בפינה – ביקרנו אצל מוכרי המוצ׳י המפורסמים (אלה שצורחים ודופקים את המוצ׳י מהאינסטגרם). במילה אחת – דוחה. זה לא המוצ׳י שאנחנו מכירים. יש להם קטע עם שעועית בקינוחים. מי רוצה צ׳ולענט כקינוח? לא אני. קינוח המוצ׳י שאתם מחפשים נקרא דאיפוקו. עוד ידובר בו. אבל אין מה לחכות את כל הזמן שלקח לנו לגלות אותו. מהיום הראשון – אותו תחפשו, ואותו תאכלו. אין טעים כזה.
מנארה המשכנו לקיוטו. איך שמגיעים לקיוטו מרגישים שהיא אחרת. לא בעצם זה שקר. מגיעים לעוד תחנת רכבת ויחסית אווירת פלורנטין. אבל יודעים שהיא אחרת ממה שקראנו ושמענו אז מתחילים לחפש את זה.
אנחנו שחררנו מטקס תה עם גיישה. אנשים אומרים שזה נחמד - הרגשתי שמיותר לנו.
גם ליום הראשון בקיוטו לקחנו מדריכה, ביקרנו יחד במקדש קיומיזו-דרה, דרך יער מהמם – היה משמעותי לעשות את הסיור הזה עם מדריך מקומי כדי להיות יכולים להתחבר לתוכן הרוחני של המקום, עברנו בשערים הכתומים המפורסמים של פושימי אינארי (ככל שעולים יותר בהר ככה זה נהיה יותר יפה, ונדמה לי שכדאי להקדיש לזה זמן אם לילדים יש סבלנות). התהלכנו בהיגשיאמה ובאיזור הגיישות של גיון. שוב ניסיתי מאצ׳ה, ושוב המסקנה החותכת – טעם של דשא. זה לא בשבילי. ניסיתי. לעומת זאת – כל דבר אחרי שטעמנו ברחוב (אפילו מלפפון בלימון על מקל) היה טעיםםםםםם.
אחרי הצהריים המאוחרים הרגשנו שהרווחנו דייט, הילדים נחו בחדר ואנחנו ירדנו לבר המהמם של המלון. ביפן תרבות ג׳ין מטורפת, וביקשנו מהבר מן (לתדהמתו) לבחור 10 בקבוקים מקומיים הכי טובים, למזוג מכל אחד חצי מנה, ולהגיש עם טוניק בצד. Kinobi היה אחד המובילים ואפשר לקנות גם בניו יורק, אבל התחרות היתה קשה, כל אחד היה חגיגה. כמו הבשר, כמו הדגים. אי אפשר להשוות את הרמה למה שאנחנו מכירים. הכל ביפן היה בליגה משל עצמו. לפחות נראה לי – כי אחרי הכוס השישית אני לא ממש זוכר...
בערב ארוחת אומקסה שהיתה מטורפת, השף היה אדיר - והכל היה פרפקט עד שהציגו לאלמה שרימפ חי- והיא צרחה במסעדה ״הוא זז!!!!!!״ הרגעתי אותה שהוא לא, אבל אז ראיתי - הוא כן. השף זרק אותו לסיר, ואז אכן כבר לא. זה היה הסוף של הארוחה הזו 🤣 אבל היה כיף while it lasted..
בקיוטו עשינו סדנת סמוראים , היה רגע של ביחד, ושל ריכוז. למרות שהמדריך היה אדם הזוי, שמנהל דוג׳ו אמיתי של הזויים מכל העולם שבאים לגור בקרבתו וללמוד ממנו, יש משהו בריטואל, בדיוק, בכוראוגרפיה הזו - שנשאר אח״כ כמטען משותף. אני חושב שלילדים קשה להתחבר לרעיון של מדיטציה - ודווקא פעילות כזו עוזרת לכוון לשם. משם יצאנו הסתובבנו ביער הבמבוק , במקדש הזהב, ובערב בסמטת פונטוצ׳ו - סמטה קסומה מרוצפת מסעדות, אכלנו , צחקנו, עצרנו בגן שעשועים והתנדנדנו והתגלשנן באור ירח. עד כדי כך כולם היו בהיי שהילדים שלי בני ה13, הרגישו שזה מה שבא להם לעשות. היו רגעים של אושר שם .
אגב כל הדברים עם התור שקשים יותר בטוקיו היו קלים יותר בקיוטו - לקסטם ג׳ינס בליוויס לקח 3 ימים שם, לעומת יותר משבוע בטוקיו. השוק ואיזור הקניות חמוד - אז לא טעות לדעתי להקדיש כמה שעות שם. יש גם דאיפוקו טעים ממש.
רכבת הקליע זה תענוג. ההבדל למחלקת Green Car לא גדול ושווה. הילדים היו שמחים לקראת כל אחת מהנסיעות (תמיד לבחור מושבים בצד של פוג׳י, לנו היה מזל והיתה ראות מעולה). למרות שיש תפריט מצומצם בגרין קאר, יש בתחנות הרכבת חנויות עם קופסאות בנטו מכל מיני סוגים שמיועדות לנסיעה. למרות שברב הרכבות והמקומות הציבוריים ביפן אסור לאכול - ברכבת הקליע מותר. וזה נחמד מאד. ילד שאוכל לא צועק.
בהאקונה ביקרנו כשירד מבול. ממש. היינו באחד המלונות עם האונסן - שכאילו זה הקטע - מלון מסורתי עם אונסן. לא עפתי. מלון שהרגיש מהאייטיז, הכל מוזר. האוכל היה קיצוני (סשימי ברקודה עם שזיף מותסס בטעם של דם אנוש). לא שווה את הכסף. אלא אם הולכים לגורה קדאן, שהוא אחד ויחיד ושווה להגיע לשם בשבילו, אני אומר ללכת על משהו ביניים ולשחרר מכל החוויית לינה יפנית. זה אובררייטד לדעתי הלא קובעת. שמעתי שיפה בהאקונה, אנחנו שמנו נפשנו בכפנו ונסענו לאיזור הוולקני כדי לאכול ביצים שחורות מהאפר ולזכות בעוד 7 שנים לחיינו. נצטרך לחזור לגורה קדאן בהזדמנות. נראה לי רק שנינו, חבל על הכסף ;)
כאן אולי כדאי לציין, שיש הרבה דיבור על הרכבות וכמה זה הכי קל והכי נח. זה ממש לא הרושם שלי. רכבות הקליע חלום. אבל בתוך העיר? התחנות לא כזה קרובות, ובעיקר - האובר זול, ואין פקקים. מציע לאתגר את התפיסה הזו ולבדוק - גם כמה זמן וגם כמה יעלה אובר. בנסיון שלי זה כמעט תמיד היה יותר הגיוני. באוסקה לא לקחנו רכבת פעם אחת חוץ מהפעם כשהיינו עם המדריכה - וזו היתה טעות. הם פשוט רגילים וגם מחשבים את העלות לאדם אחד - אז זה בטח יותר זול.
בטוקיו יש מספר ״אזורים״ וכל אזור מחולק לשכונות. בד״כ מנסים לעשות בכל יום באזור אחר. וכך עשינו אנחנו.
אני בדרך כלל לא אוהב להקדיש המון זמן לשופינג עם הילדים. תמיד מגדירים איזושהי מתנה שהם רוצים (חולצה מStussy או משהו כזה) או תקציב שהם יכולים להוציא, ועל הדרך עוברים איפשהו ומשמחים אותם. לקנות לעצמנו איתם זה לא ריאלי. אין להם סבלנות ולנו זה לא כיף. טוקיו היתה אחרת. הכל יפה, הכל מושלם, לא יקר, גם חנויות גדולות, גם חנויות בוטיק - חמותי היתה גאה בי, ואני לא יודע את נפשי מרב בושה - קנינו **שתי** מזוודות...
האיזור של גינזה מיותר לקניות, זה כמו ניו יורק (לא מנע בעדנו להעמיס כמובן). הכי כיף ומוצלח היה באיזורים של הארג׳וקו שינג׳וקו. הילדים היו בהיי, ופייר גם אנחנו. נכנסו לחור בקיר של 5 כסאות בר בו הגישו סוקיאקי של וואגיו. אמאלה. כמה טעים. המוסיקת מייקל ג׳קסון מהניינטיז הלכה מעולה עם הסאקה.
עלינו לתצפית מעל שיבויה - נחמד כדי לסמן וי, אבל לא קריטי בעיני (אם הולכים אז על הבוקר), עשינו קפה חזירים וקפה קפיברה. החזירים עוד יכולתי להבין, הם באינטראקציה ויש הרבה מהם, הם יחסית חמודים, והיתה חצי שעה מצחיקה ממש. חוויה משפחתית. הקאפיברה היה יותר ביזארי, יש כמה ענקיות שלא זזות ועושים שם סוג של סשן אינסטגרם - הילדים התעקשו שחייבים, אז כמובן שעשינו. מגיע לי פרס אב השנה על הדבר הזה.
בטוקיו ביקרנו בטים לאבס (חוויה שווה, לא לוותר, גם להם יש כרטיס מקצר תורים בהפרש ממש קטן, שווה לקחת – וגם אפשר להכנס בכל שעה), אכלנו שם את הראמן שכולם ממליצים עליו (בצדק), וגם את הדונאט שאף אחד לא מדבר עליו (אבל היה הכי טעים שהיה אבר) - לא בטעם מאצ׳ה! לפחות לא בשבילי. ניסיתי וניסיתי. לא מבין את הקטע של זה. טעם של דשא. הטים לאבס הוא באיזור של Toyosu - שם גם שוק הדגים. על השוק הזה ועל לקום ב5 בבוקר לראות מכירת טונה ויתרנו (דותן גם לא מת על דגים האמת), לעומת זאת - על הפלאפי פנקייק לא ויתרנו (טיפ של אלופים: יש רשימת המתנה שהם מניחים מחוץ לדלת, לפחות בסניף בשיבוייה, לבוא שעה לפני הפתיחה ולהרשם, ואז לא צריך לעמוד בתור כמו מפגרים). טיפ עוד יותר של אלופים - זה לא טעים כמו שזה נראה. זה מצטלם לא רע, זה נכון.
ביום ההולדת של הילדים עשינו בצהריים סדנת סושי – מי ידע שווסאבי טרי מגררים על לוח מעור כריש?? וגם שסושי במקור היה פי 4 יותר גדול? או שהתחיל בכלל כתהליך שימור ונאכל אחרי שבועות רבים ולא טרי? בדקתי אגב כמה עולה הווסאבי הטרי בניו יורק – יותר זול לטוס ליפן להביא בכיס. בערב התחפשנו לפוקימונים ועשינו מאריו קארט ברחובות טוקיו. חוויה שלא תשכח, במיוחד כי התחיל מבול. כשירד הגשם חשבתי לעצמי כמה מזל יש לי בעולם. ואז מצאתי משפט מהמם שלוקח איתי מהערב הזה -
I asked god for flowers, he gave me rain.
(מה שחשוב לדעת זה שהרשיונות הרגילים לא מספיקים ביפן וכדי לעשות פעילות כזו (או לנהוג) צריך לעבור בסניף AAA (יש בכל מקום בניו יורק) ולהוציא רשיון בינלאומי. זה לקח לי 10 דקות. לא לשכוח)!
למחרת לקחנו מדריכה איתה ביקרנו בפארק Ueno, ומשם לאסקסה ורחוב נקמיסה, סוג של מדרחוב עם חנויות שמוביל למקדש סנסו-ג׳י. למדנו איך נוטלים ידיים לפני הכניסה למקדש במזרקות המים שעומדות מחוץ למקדשים (כישור מאד שימושי ביפן), היה מעניין להבין שכל המקדש הזה משוחזר מאחרי המלחמה. לא יודע לגמרי מה דעתי על זה. מצד אחד זה הרגיש לי קצת פייק, מצד שני הם לוקחים את זה כל כך ברצינות, מה גם שכשביקרנו היה היום הראשון ללימודים וכל ההורים והילדים שהלכו ברחוב היו לבושים בקימונו, וזה נראה אקסטרא יפני, ששכחתי מזה, ונכנסתי לוויב. הצטערתי שאנחנו לא לובשים קימונו. אה – והכי חשוב – הדאיפוקו הכי טעים שאכלתי ביפן היה בדוכנים של רחוב נקמיסה. לא לפספס. השוקולד הכי טעים לדעתי ביי פאר. אל תשאלו כמה אכלתי באותו יום כדי שלא אצטרך לשקר.
קפה הרובוטים נמצא גם הוא באסקסה. הרעיון באמת יפה, אנשים עם נכויות שונות מפעילים רובוטים ומנהלים שיחות עם האורחים מבתיהם. בשביל להיות באינטראקציה משמעותית צריך להזמין מקום לארוחת צהריים. האוכל סביר, האנשים מוזרים. הדמיון של מה זה יכול להיות יותר מלהיב מהביצוע, אבל זה עדיין מפעל ערכי שהיה נחמד להקדיש לו שעה ולהתקדם משם.
בשלב הזה דותן ותום פרשו, אבל אלמה – מלכת הclaw machines לא ויתרה על רחוב אקהיברה והארקיידים העצומים שם. מכונות הclaw machine מתוכנתות לעזוב את הצעצוע לפני שהצבת בכלל מתקדמת, אני הדגמתי, ונימקתי, ושכנעתי את אלמה למה זה בזבוז כסף. היא לא התרשמה, ויצאה משם בשלל רב. לא מבין איך. אבל זה אפשרי. הרעש נורא. המדריכה שלנו המליצה לנו מאד לנסות את משחק התופים היפני. צריך לעלות לקומות גבוהות יותר עד שבורחים מהיכלי הclaw machine הבלתי נגמרים. וזו היתה המלצה מעולה! מומלץ לכל המשפחה (סימן אדום – מכים באמצע, סימן כחול - מכים בשוליים. Youre welcome חסכתי לכם רבע שעה של הוראות משונות ביפנית ולחפש אדם שיהיה מוכן להסביר לכם אחרי שלא תבינו כלום). זה שוס. כמעט קנינו הביתה.
בערב הזה אכלנו ברופטופ של המלון, הסתכלנו החוצה, וחייכנו. היתה תחושה של היי. של זמן משמעותי של הנאה צרופה. כל מה שאפשר לקוות שמשפחה יכולה להרוויח מלטייל יחד ולחוות את עולם קרה. ואני חושב שזה הקסם של יפן. היא מצליחה להביא לדבר הזה לכמעט כל מי שמבקר בה. זה מקום מיוחד במינו. אין מקום שהגענו אליו שלא שמחנו להגיע אליו, שלא היה לנו פחות ממושלם בו, ושלא היינו רוצים לחזור אליו. יש עוד הרים וכפרים שאנחנו רוצים לבקר בהם, וגם ממש רוצים לעשות סקי בניסקו. וגם נעשה זאת.
הזדמנות להודות לאליאנה, מומחית יפן במשרה מלאה, וחברת צוות אימג׳ן – שחלקה איתי מהידע, הניסיון האדיר, וההיכרות המעמיקה עם כמעט כל פינה. בלעדיך – זה היה בלתי אפשרי. תודה תודה תודה.
לקח לי זמן לכתוב את סיפור המסע הזה, כי מאז חזרתי רציתי לוודא שזה אכן פוצח, ולראות שמצליחים לשחזר את ההצלחה לאחרים. אחרי כמה חודשים ועשרות טיולים מוצלחים – הרגשתי שזה הרגע לכתוב ולשתף, ואם בא לכם לראות את הטיול המלא - לינק לאינסטגרם כאן:
בפרק הבא – איזה כיף זה קמפ! (או – יצאנו לאנימון שני בחסות קימאמה)
