מפלי ויקטוריה
יונתן
נסתרים, בליבה של אפריקה. אין רמז, מלבד קצף שנראה כמו עשן, בהמשך הנהר. הזמבזי, החוצה בין זמביה לזימבבואה, לגדותיו גרים מאות פילים – ממשיך אחרי המפלים בתוך ערוץ עמוק, שנראה כאילו האדמה נפערה ובתוך החריץ הזה הנהר ממשיך לזרום.
אין מילים לתאר את העוצמה של המראה. הטיול הזה מתאים לעמוד בפני עצמו (4-5 לילות), או כחלק ממשהו נרחב יותר (תלוי בעונה, בחשק, ובהרכב המשפחתי).
אנחנו נחתנו בשדה התעופה של ליבינגסטון (זמביה), עיירה בריטית מימי הקולוניאליסטים. במלונות לשפת הנהר מסתובבות זברות, ג׳יראפות, אימפלות, וקופים באין מפריע. קשה לתאר את הקסם של השקיעה על הזמבזי, עם קולות הציפורים, ושאר החיות לקראת ערב.
בתוך רגע אנחנו בחוויה טרנספורמטיבית, של מקום אחר עם עוצמה ואנרגיה אחרת מכל מה שהכרנו.
הדרך הכי טובה לראות את המפלים היא ממסוק – ולמרות חששות של חלק מהחברים למסע, כולם חוו את המראה הזה, ולא יכלו להירגע ממנו עד סוף הטיול. אסור לוותר על זה. יש אפשרות יותר ״אקסטרים״ עם מיקרו-לייט (סוג של רחפן ממונע עם כנפיים), אם היינו בפורמט של המשפחה המצומצמת – כנראה שהיינו עושים את זה. בדיעבד – לא מתחרט על המסוק. מופע הטבע הזה כל כך עצום שחייבים לחזות בו מפרספקטיבה יותר גבוהה.
.jpeg)
את המשך היום השני הקדשנו לנהר ולמפלים. ביקרנו בבריכה מיוחדת שנקראת Devil’s Pool – כדי להגיע אליה, שטים לאי שנמצא בלב הנהר בקרבת המפל, ומשם מגיעים בהליכה עם מדריך ושחייה קצרה לבריכה בה הזרם מאפשר להציץ מעבר למפל. ברור לי שלרב מי שקורא האינטואיציה הראשונית – ״זה לא בשבילי״. אז לפני שממשיך, שווה לדעת שיש באותו אי בריכה אחרת שנקראת ״Angel’s Pool״, ממנה יש נקודת תצפית מבלי להצטרך לחצות את זרמי המפל בשחייה. החברים שהיינו איתם בחרו בדרך הזו, ואילו אנחנו החלטנו ללכת על החוויה המלאה (אשקר אם אומר שלא רעדתי). מהרגע שנכנסו למים הקרים ועד שחזרנו לחוף – עברנו כמשפחה, אבל אולי יותר משמעותי מכך – כאינדיבידואלים, רגע של גדילה והתעלות שאני בטוח שלא אצליח לשים במילים. לא יודע לומר אם זה האפקט של המים הצלולים, המאמץ הפיסי, ההתגברות, הכח של הקבוצה, הפלא של הטבע – יצאנו מחובקים, נדהמים, מתנשפים, ומתגלגלים מצחוק עם חיוך שלא ירד הרבה זמן.
.jpeg)
אנחנו כל כך אוהבים להתבאס על הדור, הטלפונים, המסכים, הצרכנות. (כל האמור תקף לגבינו גם כמובן, הם למדו איפשהו את ההתנהגויות אותן הם שכללו). ברגע הזה היינו נוכחים בצורה הכי מלאה הכי רוחנית, הכי מסונכרנת, והכי חיונית שהיינו. עד כדי כך מיוחד המקום הזה והחוויה הזו.
את הערב סגרנו בשיט על הנהר. אין פילטר שיודע לייצר את הצבעים האלה – שקיעו ת באדום וסגול וכתום, כשהיפופוטמים, פילים, וקופים מתהלכים להם בסוף היום.
למחרת, לפני שיצאנו לזימבבואה, עוד הספקנו לרכב על סוסים ולהאכיל את הג׳ירפות, וכעבור שעה וחצי מהרגע שיצאנו הגענו לשמורת הקרנפים השחורים שהייתה לביתנו לימים הקרובים.
הקרנפים השחורים הם חיה נדירה המצויה במקומות מאד מסוימים, בחרנו ללון באתר האחראי על הגנתם באזור, ובכך קיבלנו גישה פרטית לשמורה הכי יפה שהיינו בה במסעותינו באפריקה. בשמורה עדרי פילים, באפלו, אימפלות, מאות קופים שקופצים על העצים, חזירי-יבלות ומונגוסים (טימון ופומבה), ציפורים מכל סוג, ויופי שקשה לתאר בין הנהרות והאגמים. אי אפשר לדעת במה נתקל בכל פעם שיוצאים לשטח.
.jpeg)
התמזל מזלנו באופן מיוחד, מכיוון שהקרנפים האלה מאד ביישנים ונשארים הרחק מהשבילים. עוד אנחנו מתפתלים בדרכים בדרך אל ארוחת ערב ומדורה ב״שטח״ (מרכאות, כי זה אמנם היה בשטח, אבל בסטייל שלי) - ופתאום הגיעו שני קרנפים ונעמדו מטרים בודדים מהרכב שלנו. הם אפשרו לנו לצפות בהם, להרגיש את העוצמה שלהם, ולהיות חלק מעולמם. אף אחד לא יכול היה להישאר אדיש לחוויה הזו. תוך שהתחלנו להתרחק פתאום הגענו לאזור פתוח קטן בין גבעות, המדריך דומם את המנוע. לקח זמן לאוזן להתרגל לשקט החדש, ולהתמלא בקולות החיות. לעת ערב האימפאלות, הבבונים והזברות החלו להתארגן לשינה, במרכז עץ באובב ענק, עליו הבבונים הצעירים יותר שחקו, והמבוגרים התמקמו על הענפים המוסתרים. ככל ששקעה השמש החיות הפכו לצלליות והאופן בו המינים השונים התארגנו בהרמוניה לקראת החושך – היה עוד חזיון בלתי נשכח.
.jpeg)
למחרת, חוץ מסיור שטח בשמורה, הלכנו עם הילדים הגדולים לאתר זיפליין בקרבת המפלים (היה מושלם והילדים עפו, עשינו פעמיים). הרגיש בטיחותי ומנוהל באחריות רבה, הילדים הקטנים יותר הלכו לפגוש פילים ולשחק איתם, ועל רפטינג ויתרנו. למרות שיש חברה אחת שמאפשרת מסלול שמתאים לילדים מתחת לגיל 15, ההמלצה היא מגיל 15 ומעלה ואחרי קצת קריאה הרגשתי שאין מה להסתכן ולסכן. מספיק חווינו, ונשאיר טעם של עוד.
לטוס חזרה אפשר מהצד של זימבבואה, משדה התעופה של מפלי ויקטוריה (כן, יש שני שדות תעופה במרחק של פחות משעה אחד מהשני, אחד בכל צד, וזה חוסך את הצורך במעבר גבול).
.jpeg)
וכדי לסגור את הטיול הכל כך מיוחד הזה, בדרך לשדה עמדנו בפקק תנועה כ25 דקות בלי לזוז בגלל עדר פילים שלא החליט באיזה צד מתחשק לו – היה שווה כל רגע.
קשה להשוות את החוויה הזו לסרנגטי. אלה שני טיולים שונים, כל אחד עם המאפיינים הייחודיים שלו, למרות שהתובנות מהסרנגטי (מצורפות כאן) רלבנטיות גם פה.
גם פריז, לונדון, ומדריד – ייחודיות בדרכן, קסומות בדרכן, ודומות בדרכן.
.jpeg)
במיוחד מאמריקה, קשה לחשוב על הנסיעות הארוכות, ובמיוחד שקר אצלנו, רוצים להתפנק ולנוח בים. אני הראשון בתור. אבל – למרות שהטיולים האלה מאמצים יותר, וגם יקרים יותר, מאמין בכל ליבי שזה שווה את הכל, ושכדאי מאד לשלב בתכניות לאורך השנים גם טיולים כאלה. הזמן עובר נורא נורא מהר.